<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יהודה בר אושעיא</h1>
<h2>דף פ.</h2>
גרסינן במסכת עירובין פרק חלון ההוא טורזינא דהוה בשיבבותא דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה אוגר לך רשותך לא אוגר להו. אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה מהו למיגר מדביתהו לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב מתנה לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו. כן אשתו משכרת לו שלא מדעתו בלא רשות בעלה. ואם בא בעלה הגוי ומיחה בטלה אותה שכירות ונאסרו וחזרו לאיסורן. וכן אמר רבי יהודה בר הושיעא משמיה דשמואל. לפי גירסת רבינו חננאל זכרו לברכה דאתו לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה והדר אתו לקמיה דרב יהודה בר אושיעא. או שמא בספרו מיד כי אתו לקמיה אמר להו הכי אמר שמואל. [או] שמא לא גריס אתא לקמיה דרב מתנה.
ולפי פירוש רבינו חננאל שאומר שאם בא הגוי ומיחה נאסרו יש לפרש [מה שאומר שמואל] אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו וכן אשתו של גוי שמשכרת שלא מדעתו, היינו על ספק דלא ידעינן אי מחל אי לא אבל אם מיחה ואמר אין רצוני [להשכיר וכן אם אמר בעלה אין רצוני] לערב עמכם [אינה משכרת]. אי לאו דאמרינן דלא כל כמיניה למיסר אבני חצר. כדשמואל דאמר אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף. שבני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתופו על כרחו. הוה אמרינן דמצי אסיר במחאתו. כגון שאינו רגיל. וכדמסקינן התם מן הברייתא, נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. וכגון דלא אסר ולא רגיל. אלמא מצי מחי להו. הילכך גוי נמי אם אשתו השכירה רשות כל זמן שלא גילה דעתו למחות לא גרעה משכירו ולקיטו. אבל אם גילה דעתו שאין חפץ להשכיר אין שכירות אשתו שכירות. והאי טרזינא דאמר לא [בעינא למיגר] יש לפרש שבאותה שבת שגילה דעתו ודאי נאסרו להשכיר במבוי מיהו לשבת הבאה סמכו על שכירות אשתו מספק ולא אמרינן כיון דמעיקרא גלי דעתיה הא גלי.
והא דאמרינן בפרק הדר [ס"ג ע"ב] ההוא מבואה דהוה דייר ביה (והמוכר רפיתק) [והמן בר ריסתק] אמרו ליה אוגר לן רשותך ולא אוגר להו. ומסקנא דאמר להו רבא דניזיל חד מינייהו ויקרב דעתו אצלו עד דלישקיל מיניה דוכתא וליתיב ביה מידי. דהוה ליה כשכירו ולקיטו דנותן עירובו ודיו. ולאחר שנעשה שכירו ולקיטו אין לחקור את דעת בעל הבית. רק שיהא דעת השכיר והלקיט לבטל. וכשנעשה ישראל שכירו ולקיטו של גוי יבטל רשות. ואם גוי שכירו ולקיטו ישכור [ממנו] אפילו בשבת כרבי יוחנן [ס"ו ע"א] דאמר יש שכירות להשכיר בשבת.
ובירושלמי דהדר [פ"ו ה"ג] (א"ר יוסי עשרה גוים הדרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל את רשותו.) רב חסדא אמר עשרה ישראלים הדרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו. [אמר] רבי יסא בשם רבי יוחנן ישראל וגוי הדרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך להשכיר רשותו. נראה לפרש ישראל לבטל, וגוי להשכיר. אמר רבי אבא מעשה באשתו של פרסי [אחד] שהשכירה בית שלה שלא מדעת בעלה. אתא עובדא קומי דשמואל ושרי. סיברין מימר אפילו שכירו ולקיטו. הלכה ישראל מבטל והגוי משכיר. ויבטל הגוי. חזר הוא ביה. מעתה שלא ביטל. פירוש יקבל שכירות. חוזר הוא בו. [מעתה אפילו משכיר חוזר הוא בו]. מכאן ואילך בעל כרחו הוא משתמש.
ודאתן עלה מיהא נראה פירוש ההלכה כך. ההוא מבואה דהוה דאיר ביה והמן בר רסתק. החצירות כולן שהיו פתוחות למבוי ולא היה גוי דר בהן. ועם והמן נמי לא היה ישראל דר. וחצירו היתה מיוחדת לאותו והמן ופתוחה למבוי. וכל החצירות היו יכולות לערב יחד. ועל החצירות לא היה זה יכול לאסור. אלא על המבוי היה אוסר כלים ששבתו בבתים. וביקשו ממנו להשכיר ולא רצה. ויש ספר כתוב בהם "בטל לן רשותך". וליתא דהא אמרינן [ס"ט ע"ב] ובגוי עד שישכיר. מיהו לפי הדחק יש לפרש מה שאמרו אחר השכירות בטל לן רשותך מחזרין היו עליו אם רצונו לבטל שאם ניאות לבטל ירצוהו לקבל שכר. ולא רצה לא להשכיר ולא לבטל. ורש"י פירש בטילו רשותייכו לגבי חד. רשותיכו דמבוי. ומשמע דבחצירות היו מותרים או על ידי עירוב או כל אחד ואחד בחצירו. אבל במבוי אסרו מפני תשמיש קבוע שהיה לזה והמן.
אתו לקמיה דאביי אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד והוי ליה יחיד במקום גוי ולא (אחר) [אסר]. ומשום דכל בי עשרה דמבטלי רשותייהו לגבי חד אע"ג דשכיח דדייר ואיכא למיחש לשמא ילמד ממעשיו (כיון שבטלו רשותן ומהדר דמערבין פירוש כיון דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזור רבנן.
ואמר רבא אם כן בטלת תורת עירוב מאותו מבוי כיון דבטלו רשותן. (ומהדר דערבינן) פירוש דאתו למימר כיון דגוי אוסר ולא מוגר וסגי בביטול, אפילו בחצירות נמי אתי לטלטולי על ידי ביטול. ומשני דערבינן. בחצירות, ובלא עירוב לא שרינן לטלטולי בחצר. ואמרו עירוב מועיל במקום גוי. דהרואה שמערב בחצר סובר שעל אותו עירוב סומכין ומשתתפין יחד במבוי במקום שגוי דר שם ומשתמשין בלא שכירות, יאמרו כשם ששיתוף אינו אוסר כך אין איסור לערב במקום גוי בלא שכירות. ומשני דמכריזין. דהא דמערבין לאו משום דסמכינן (אם הוא) [על] עירוב להוציא למבוי, אלא משום גוי דאסר במבוי ובטילו כולהו רשותיהון במבוי לגבי חד, ומשום הכי לא אסר. כן נראה לפרש. משום דהכא משמע דבין לאביי ובין לרבא פשיטא להו דהיכא דאי בעי לעירובי מאתמול לא מצי מערבין אילו הכי מבטלין. דעד כאן לא פליג רבא עליה דאביי אלא משום גזירה דיאמרו עירוב מועיל במקום גוי. אבל היכא דליכא למיגזר דיאמרו דעירוב מועיל במקום גוי לא אסר ומבטלין. ולקמן [ס"ז ע"א] איבעי מיניה רב חסדא מרב ששת [היכא דלא מצי מערבי מאתמול בטולי נמי לא מצי לבטל או דילמא לא שנא] וא"ל אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין. ולסוגיין דפרישת לא קשיא מידי דכיון דאין הגוי אוסר בחצר ומצי מערבי, אי בעי ביטל רשות (ומבוי) [במבוי] לא אסר כולי האי. בתוספתא דעירובין פרק שיתוף מבוי כיצד האנשים שנשתתפו שלא מדעת נשים שיתופם שיתוף. נשים שנשתתפו שלא מדעת אנשים אין שיתופם שיתוף. והיא ברייתא שהקשה למעלה.
